הכוס השבועית - ספיישל 2012
אז יש לי שותף אמריקאי שממש שונא אותי. זה לא נעים, אני יודע, אבל אני סופג את זה, כי אני גר בפאקינג איסלנד אז משהו חייב להשתבש. אז בכל מקרה, לפני איזה חודש או משהו הוא שאל אותי למה אני שם כל כך הרבה פוסטים של מוזיקה בפייסבוק. "אף אחד לא מתעניין בזה," הוא טען, "אף אחד לא מקשיב לזה. אני לא מקשיב לזה. מה איתך, בן?" הוא פנה לשותף הבריטי המקסים שלי, "אתה מקשיב לזה?" השותף הבריטי ענה בשלילה, אבל בנימוס בריטי האופייני לו ציין שאנחנו אוהבים סגנונות מוזיקה שונים. אז כל הסיפור הזה הכניס אותי לדיכאון. למה באמת אני שם פוסטים של שירים כל הזמן בפייסבוק? ניסיתי להצדיק את זה, להגיד שזה בגלל שהמוזיקה משקפת את התודעה שלי, שאני אדם אקזביציוניסט ושבכל רגע נתון חשוב לי שאנשים יידעו איך שאני מרגיש. אבל זה לא באמת זה. העובדה היא, שאני יודע שיש אנשים שאכפת להם למה אני מקשיב (לפעמים הם אפילו עוצרים אותי ברחוב כדי לשאול אותי על זה!), כמו שלי אכפת למה הם מקשיבים. אולי האמריקאי הדגנרט לא מבין, אבל מוזיקה זה דבר שאנשים משתפים זה עם זה. לא תמיד מקשיבים לזה באותו הרגע, לפעמים צריך לנג'ז למישהו עד שהוא מקשיב, לפעמים מישהו ממליץ לך על משהו ואתה מתעלם אבל אז מקשיב ברגע שעוד מישהו ממליץ. אבל מוזיקה זה לא משהו שאתה שומר לעצמך, כי מוזיקה זה רעש, אפילו כשזה ג'ף באקלי. אז פעם היה לי את הכוס השבועית ואז לי ולירון היה את דיאלקטיקה, אבל אז הזדקנתי, התעצלתי, איך שלא תקראו לזה, והפסקתי לשתף את העולם במוזיקה שלי. אבל לכבוד סוף השנה, החלטתי לשתף אנשים במיטב של שנת 2012 שלי. זה בהחלט לא רק שירים של השנה, אפשר אפילו לומר שאני מיושן בטעם שלי. אבל הפונקציה של "הכוס השבועית" ו"דיאלקטיקה" אף פעם לא היה לחדש מוזיקלית יותר מדי, אלא בעיקר להכניס דברים להקשר אישי ואולי לחשוף אתכם לדברים שאתם לא מכירים. אז הא לכם, סיכום הכוס השבועית של שנת 2012. בתקווה שיהיו עוד פוסטים בסגנון בהמשך. ואולי האמריקאי הפוץ צדק, ולכם לא אכפת. אם כן, על הזין שלי, אני באיסלנד, יש פה שלג.
Chvrches - Lies
אז לא הבנתי אם ללהקה הזאת קוראים Churches, Chvrches או בכלל CHURCHES, ובתור בנאדם שמקדש סגנון על פני תוכן, זה מאוד עקרוני עבורי. לשיר הזה הגעתי דרך הבלוג המהולל עונג שבת, שמי שלא מכיר, צריך להכיר. החלטתי לפתוח עם השיר הזה את סיכום השנה שלי כי אני אדם של גחמות, וכשיש שיר שתקוע בראש שלי הוא הופך לשיר הכי טוב ששמעתי בחיים שלי ששום דבר אחר לא משתווה אליו. עד השיר הבא.
Chvrches - Lies
אז לא הבנתי אם ללהקה הזאת קוראים Churches, Chvrches או בכלל CHURCHES, ובתור בנאדם שמקדש סגנון על פני תוכן, זה מאוד עקרוני עבורי. לשיר הזה הגעתי דרך הבלוג המהולל עונג שבת, שמי שלא מכיר, צריך להכיר. החלטתי לפתוח עם השיר הזה את סיכום השנה שלי כי אני אדם של גחמות, וכשיש שיר שתקוע בראש שלי הוא הופך לשיר הכי טוב ששמעתי בחיים שלי ששום דבר אחר לא משתווה אליו. עד השיר הבא.
Amanda Palmer
מישהי שליוותה אותי השנה בכל מיני ואריאציות היא אמנדה פאלמר שליט"א. מוזיקה שמתאימה בעיקר לרגעים האלו כשאתה חוזר הביתה אחרי ערב מחורבן ממש, אבל איכשהו גם מהווה אחלה מוזיקת רקע לנצחונות ורגעי שיא. במיוחד ריגש אותי השיר שלה על אילן רמון (טו סון?):
השיר Do It With a Rockstar מהאלבום החדש היה תקוע לי בראש מאז יוני ולא הניח לי עד לאחרונה ממש, כשגיליתי שאפשר לעשות דברים אחרים עם הזמן הפנוי חוץ מלצעוק Fine in a minute!!! כשאתה עצבני. למי שדואג שהוא לא יראה את הציצים של אמנדה פאלמר כמו בWant It Back, אל דאגה, גם כאן יש ציצים בשפע, וגם הרבה מזמוזים. מומלץ לכולם.
השיר האחרון של אמנדה פאלמר מצמרר וחודר עמוק לנשמה. אני מוצץ (sucker) של קטעי פסנתר טובים, וזה בהחלט עונה לקריטריון.
שורה אהובה: And when the wizard gets to me I'm asking for a smaller heart
מישהי שליוותה אותי השנה בכל מיני ואריאציות היא אמנדה פאלמר שליט"א. מוזיקה שמתאימה בעיקר לרגעים האלו כשאתה חוזר הביתה אחרי ערב מחורבן ממש, אבל איכשהו גם מהווה אחלה מוזיקת רקע לנצחונות ורגעי שיא. במיוחד ריגש אותי השיר שלה על אילן רמון (טו סון?):
השיר Do It With a Rockstar מהאלבום החדש היה תקוע לי בראש מאז יוני ולא הניח לי עד לאחרונה ממש, כשגיליתי שאפשר לעשות דברים אחרים עם הזמן הפנוי חוץ מלצעוק Fine in a minute!!! כשאתה עצבני. למי שדואג שהוא לא יראה את הציצים של אמנדה פאלמר כמו בWant It Back, אל דאגה, גם כאן יש ציצים בשפע, וגם הרבה מזמוזים. מומלץ לכולם.
השיר האחרון של אמנדה פאלמר מצמרר וחודר עמוק לנשמה. אני מוצץ (sucker) של קטעי פסנתר טובים, וזה בהחלט עונה לקריטריון.
שורה אהובה: And when the wizard gets to me I'm asking for a smaller heart
The Black Keys - Howlin' For You
אז האלבום שהצליח סוף-סוף לתפוס אותי ללהקה הזאת יצא שנה שעברה, אבל לא התייחסתי אליו מספיק ורק השנה הוא ממש חדר לי לאוזן (זמש"א). השיר הזה הוא בכלל מהאלבום שלהם משנת 2010, אבל עם קליפ מצחיק בטירוף ומוזיקה שלא יוצאת לך מהראש במיוחד כשאתה הולך ברחוב תל-אביבי שטוף-שמש, אין ספק שזה השיר של המפתחות-השחורים שהכי העסיק את מוחי השנה.
The Dears - Blood
עוד להקה שהמוזיקה שלה חמקה מהאוזניים שלי בשנת 2011 והגעתי אליה באיחור השנה היא The Dears. השיר הזה, שהוא השיר השני הכי טוב עם השם הזה (כשהראשון הוא של המזרח התיכון, כמובן), בא לי משום מקום אבל בהחלט הולך למקומות. אל תירתעו מאורך הרצועה, השיר עצמו משהו כמו 5 דקות.
The Vaccines
נחזור ללהיות עדכניים. אז שנה שעברה ההו-הה סביב ה"חיסונים", אז לא ממש ידעתי למה לצפות. אבל השירים האלו, שמתבכיינים על חיים מבוזבזים וחוסר-נוחת בעור של עצמך התלבש לי יופי על משבר רבע החיים שפקד אותי קשות בשנתיים האחרונות. נכון, הם לא שרים שירים עמוקים במיוחד, אבל הם יודעים איפה לשים את המילים שלהם, ואיך להתאים את המוזיקה שלהם לזה. מה עוד צריך לבקש מאמן רוק-פופ?
והנה עוד שיר, שהקליפ שלו מתחיל עם קטע מהשיר ההוא שכולם דיברו עליו והיה ברדיו מלא.
The Divine Fits
אז "מצעד הזאבים" התפרקו להם, אבל למזלנו הבחורים הקנדיים נשארו פעילים מוזיקלית. (ומינית? אני מקווה שמינית. קשה, בלי להיות פעיל מינית. טיהי. "קשה".) אז דן באוקנר (ג'ורג'י הזקן ייקח את השם שלו) חבר לבריט דניאל מ"כפית" (העברות הזה של שמות ממש מתסכל, נכון? Spoon. קוראים אותם Spoon.) ויחד הם יצרו את האלבום המצויין הזה. השיר שהכי נחרש בסמסונג גלקסי אס 1 המיושן שלי היה הקאוור המצמרר (טיהי.) לשיר של ניק קייב. עשו את זה פי מאה יותר טוב מענבל פרלמוטר ופמלייתה. (טו סון?)
The Dodos
להקה שאני כל הזמן מגלה מחדש כמה שהיא אדירה זה "דה דודוז". הנה למה.
Godspeed You! Black Emperor
השנה הייתה שנה של גילוי מחדש של הלהקה המצויינת הזאת, ולמזלי זה אפילו עשה אותי עדכני כי הם הוציאו אלבום חדש ומצויין השנה. צריך הרבה סבלנות בשביל החארות האנטי-ציוניים האלו, אבל האמינו לי שזה שווה את זה.
וקצת קלאסיקה גודספידית (חסרי הסבלנות יכולים לקפוץ כאן ל2:30 ו12:00):
Ólafur Arnalds
טוב, אז למרות שנסעתי לאיסלנד בשביל הלימודים והסאגות ופחות בשביל המוזיקה קצת קשה להיות אדיש למה שקורה כאן מוזיקלית.
ובכל זאת, הצלחתי.
לא, בחיי, הייתי רק בשתי הופעות השנה, כשאחת מהן של סיגור-רוס והשנייה של מונפייס (אגיע אליו בהמשך) שהוא בכלל קנדי. אז למרות שזה הישג, איכשהו הצליחו לדחוף לי את החרא המצויין הזה לאוזן. תשמעו אותו, אני בטוח שתאהבו.
Mumford & Sons
איזה אלבום. איזו שירים אדירים. פיצ'פורק התלוננו על האלבום הקודם שהוא נשמע כמו פולק ממוסחר ונוסחאתי. ואני שואל: למי אכפת? אם הנוסחה עובדת, למה להתווכח? אנשים יכולים לשמוע פופ נוסחאתי, ראפ נוסחאתי ורוק נוסחאתי, אז למה לא פולק? השירים האלו נוגעים לי במקומות אסורים, ממש כאילו הייתי תיכוניסטית אמריקאית הרפתקנית. אני בעד.
The National
אילולא רדיוהד, הייתי אומר שזאת הלהקה האהובה עליי. כל כך הרבה רגש במוזיקה, במילים. לפעמים אני מקשיב לנאשיונל ומבין למה אני חי. אני לא מגזים, הלהקה הזאת מצליחה לשים אותי במקום בטוח כל פעם שאני על קרקע לא יציבה, מזכירה לי שיש יופי וטוהר בעולם, שיש אנושיות, שלא הכל מזוייף. השנה זה היה חשוב לי במיוחד, ובייחוד השורה המעודדת הזאת ב"Slow Show" -
You know I dreamed about you, for 29 years before I saw you.
יש תקווה.
למי שאין תקווה אבל עדיין לא יודעים את זה זה הלניסטרז. כי הם הרעים, ואני רוצה להאמין שאפילו בעולם נורא ואכזרי כמו זה של "שיר של קרח ואש" הרשע יובס. כמה אירוני, אם כך, לקחת את הלהקה שמייצגת עבורי את כל מה שטוב וטהור בעולם הזה, ולתת להם להלחין את שיר הנקמה האולטימטיבי של הלניסטרז. שיר שמלא בכל כך הרבה דם וכאב שקשה לא לבכות כשחושבים על כל מה שהוא הוביל אליו. אבל הי, אתם בכלל צופים בסדרה ולא קראתם את הספרים, אז אין לכם מושג על מה אני מדבר. חכו לסוף עונה 3. (:
The Antlers
להקה שדווקא לא התעלמתי ממנה שנה שעברה היא דה אנטלרז והאלבום המצויין שהם הוציאו. אבל מה, התעלמתי מכל מה שהם עשו קודם, כי האלבום הקודם שלהם ביאס לי את התחת ובכלל לא ידעתי שהיה אלבום לפני. אבל אז חבר שלח לי קישור, ואז ידידה הציפה את הפייסבוק בקישורים, והפסקתי להתעלם. אין עוד להקה אחת בעולם שתגרום לך ללכת ברחובות ריקיאוויק ולרצות להתאבד. אין.
סיגור-רוס
כן. כתבתי את זה בעברית. מה תעשו לי? תקראו למשטרה האיסלנדית? יש להם רק שני שוטרים והם עסוקים בלהילחם בפיראטים אלג'יראיים. בכל מקרה, השנה הייתי סוף סוף בהופעה של אחת הלהקות האהובות עליי. באיסלנד. לצערי, זה היה בתוך אולם ולא תחת כיפת השמיים עם אורות הצפון. אבל זה הכי קרוב לזה שיכולתי להגיע. מאז שאני בן 16 בערך כשקוואמי השמיע את סוגריים/ללא-שם ברדיו ידעתי שאני רוצה להיות בהופעה של סיגור-רוס כשאהיה גדול. במשך איזה חצי שנה כל לילה הלכתי לישון לצלילי האלבומים שלהם, עם אוזניות כאלו שסוגרות את האוזניים ומשגרות אותך לעולם אחר. איפה עידן האמ.פי.3 ואיפה אנחנו היום, אה, סבאל'ה? אז תדמיינו את זה, רק אדיר יותר:
ספנסר קרוג
אני תמיד אזכור את 2012 בתור השנה שבה פגשתי את ספנסר קרוג ושתיתי בירה איתו. ספנסר קרוג, למקרה שאתם לא יודעים, הוא אחד מהסולנים של וולף פרייד, סוון לייק, סאנסט ראבדאון והוא גם ניגן באיזושהי להקה שאף פעם לא ממש הקשבתי לה, אבל אתם מוזמנים. אה, כן, וגם בחרא הזה. ספנסר קרוג היה הדבר הקבוע היחיד שליווה אותי בשלוש השנים האחרונות, מאז שירון השמיע את Silver Moons בספיישל סיכום 2009 של "הכוס השבועית" שאני התעצלתי להכין.
אז למרות שהכרתי את ספנסר קרוג מכל זוויותיו, הוא עדיין הצליח להפתיע אותי עם אלבום שלו שתמיד התעלמתי ממנו, קרי Shut Up I'm Dreaming. השיר המצויין הזה, למשל, זיעזע את עולמי:
אבל, כפי שציינתי, השיא היה ההופעה. בשליש הראשון של השנה ספנסר היקר הוציא אלבום במסגרת הלהקה הנוכחית שלו, שהיא למעשה פרוייקט סולו, מונפייס, ומגובה בלהקה פינית הזויה שמנגנת פרוג רוק אינסטרומנטלי בזמנה הפנוי. התוצאה, בשמיעה ראשונית, הייתה מאכזבת. מילים פשוטות, מוזיקה שנוטה לעבר שנות השמונים הרבה יותר מאשר לעבר השמיימי, וסאונד מונוטוני יחסית. או כך חשבתי. שמיעה, ועוד שמיעה, והאלבום התחיל להתחבב עליי, למרות שהוא עדיין לא היה אפילו מתקרב ללהיות טוב כמו משהו אחר שהוא עשה בעיניי באותו שלב. ואז החלטתי שאני טס לאיסלנד. וכשגיליתי שמונפייס מנגנים בפסטיבל שנמכרו אליו כל הכרטיסים, אמרתי "על הזין שלי. אני רואה את ספנסר קרוג לייב, ויהי מה". אם להתוודות, בהתחלה אפילו היססתי אם זה באמת כל כך שווה את זה. בכל זאת, זה לא וולף פרייד, זה לא סאנסט ראבדאון, זה לא סוון לייק. כולה מונפייס וסיני, והאלבום הבינוני שלהם. כשהגיעה יום ההופעה, גררתי את עצמי בארבע אחה"צ (ההופעה עצמה הייתה בחצות) לאזור הפאבים של ריקיאוויק, מפחד שלא ייתנו לי להיכנס לפאב שבו הלהקה מנגנת כי אין לי צמיד. להפעתי הרבה, במקום עצמו לא הייתה שמירה ולא כלום. למעשה, המקום היה ריק מאדם. בהתחלה גיליתי צעירות ושאלתי אם אפשר לשבת שם עד ההופעה, והבחור הנבוך שהיה אמור לנהל את העניינים אמר שאין לו מושג. אז יצאתי. ואז קלטתי שאני מטומטם, חזרתי, קניתי לעצמי בירה, והתיישבתי שם על הספה על ספר, מנסה להיראות כאילו אני שייך למקום. הטכניקה עבדה, וכל הערב אף אחד לא בדק לי את הצמיד או שאל אותי "ילד, למי אתה שייך?" איך שנכנסתי לפאב בפעם השנייה, להקה עם סינטיסייזרים וגיטרות חשמליות עשתה סאונד צ'ק. לקחו לי כמה רגעים. פאק. הלא זה ספנסר קרוג בכבודו ובעצמו! אז עמדתי שם עם בירה ומנסה להיראות אדיש, וגם ניסיתי להגניב צילום עם הטלפון הנייד המחורבן שלי.
אחרי שספנסר וחבר מרעיו ירדו מהסאונד צ'ק נאלצתי לבלות שלוש שעות של שקט ואז 4 שעות של מוזיקה בינונית (למרות שטילבורי דווקא היו נחמדים). אילולא דיוויד מיטשל ואטלס העננים שלו, אני לא יודע איך הייתי שורד עם שפיותי בידי. שתי הופעות לפני מונפייס החלטתי לעמוד, כדי שכשההופעה תתחיל יהיה לי מקום נורמאלי לעמוד בו. שתי בחורות צרפתיות נאות למראה וצעירות מכדי להיות חוקיות דיברו לאורך כל ההופעה. רציתי להחטיף להן מכה, לצעוק עליהן, לשאול אותן למי הן שייכות, לחנך אותן. תכננתי בראשי איך רגע לפני שספנסר עולה, אני מביט אליהן במבט מאיים ואומר להן שאין נקמה כנקמת היהודי ושעדיין לא סלחתי להן על משטר וישי. למזלי העניינים הסתדרו מעצמם, ואיך שההופעה התחילה הנערות הסתלקו להן והתחלפו בזוג אמריקאים חביבים מדרום קרוליינה שהבחורה הייתה המעריצה מספר 1 של ספנסר קרוג, ושנסעו לאיסלנד במיוחד בשביל לראות את ספנסר קרוג בפסטיבל. (מי נוסע במיוחד לאיסלנד בשביל לראות הופעה של 45 דקות, אני שואל?) איך שספנסר עלה, איבדתי את עשתונותיי. זה היה אדיר, זה היה מבריק, זה היה מרגש. בחיים לא ראיתי מישהו שאוהב כל כך את המוזיקה שלו. כל שיר נטען במשמעות חדשה ופתאום הבנתי את היופי שטמון בכל אחד מהם. ועכשיו כשאני שומע את גרסת האולפן, למרות שהיא לא משתווה לגרסה של ההופעה החיה, פתאום אני מבין כמה השיר מושלם. כמה הסאונד מושקע, מוקפד. איך לא ראיתי את זה קודם?
הנה, למשל, שיר שהיה אדיר לפני ההופעה, אבל אחרי ההופעה הפך לאלוהי:
או זה, שפשוט נפתח בפניי לחלוטין לאחר החוויה:
ההופעה הייתה 45 דקות ובסופה ספנסר התנצל על שהיה כל כך קצר ושהנהלת הפסטיבל מכריחים אותם לרדת. התבאסתי קצת, אבל לא יותר מדי. ב-45 דקות קיבלתי משהו שלא קיבלתי כבר הרבה זמן - אמן שבאמת באמת אכפת לו מהמוזיקה שלו, שמרגיש אותה מהבפנוכו שלו. איך שהמופע הסתיים צרחתי לספנסר "אפשר את האטב שלך?" הוא לא שמע אז הוא התקרב אליי. שאלתי שוב, מנסה לא להתעלף מזה שהאליל שלי מדבר ישירות אליי: "אפשר את אטב הגיטרה שלך?" הוא חשב שנייה, אמר "בטח", ושלף אותו מהכיס האחורי שלו. אלוקים שבפאקינג שמיים, חשבתי לעצמי. יש לי את אטב הגיטרה של ספנסר פאקינג קרוג.
אז ירדתי לפאב שבמרתף לשתות בירה עם האמריקאים ואולי לתפוס איזה צילום עם ספנסר. חיכיתי, חיכיתי וחיכיתי, אבל כבר נהיה מאוחר והבירות התחילו לעשות את שלהן על מוחי, אז החלטתי להסתלק משם לעבר הקור האיסלנדי. איך שאני יוצא מהפאב אני רואה שהבידוק מבחוץ מאוד מוקפד, עם כמה בחורות עם חצאית קצרה מתחננות בפני השומר עם המבט הקשוח להכניס אותן, ללא הועיל. כמה קפקאי עבורן, חשבתי לעצמי והמשכתי הלאה. פתאום אני רואה מישהו מתהלך לו עם ציוד מוזיקלי, עם שיער ארוך ושנראה דומה באופן מחשיד לספנסר. בהתחלה חשבתי לעצמי, "נה, זה לא הוא. וגם אם זה הוא, מסכן, בדיוק אחרי הופעה, מה, אני אלך ואטריח אותו לשיחה, מי אני בכלל, מי אני בכלל, סתם אפס, אף אחד לא אוהב אותי, אני כלום, אני תמיד אהיה כלום, למה אני בכלל באיסלנד, החיים שלי לא שווים תחת, אני רוצה למות. למישהו יש סכין? תביאו לי סכין. לעזאזל, אני לא יכול לחתוך. אולי יש כדורי שינה? או שאני פשוט אפקיר את גופי לקור האיסלנדי?" (כפי שאתם מבינים, בדיוק הקשבתי לדה אנטלרז באותו הרגע) אבל אז התפכחתי ואמרתי "אללה הוא עכבר!" והסתערתי לעברו. הוא בדיוק נכנס לבית המלון עם חברתו הג'ינג'ית החמודה, ואני קראתי לעברו "ספנסר?" הוא התעלם. "ספנסר?!" קראתי שוב. הוא הסתובב, ניגשתי והצגתי את עצמי. אני יואב, מישראל, אני כל כך אוהב אותך, אפשר חיבוק? ואז חיבקתי אותו. שוחחנו קצרות, איזה חמש דקות, ואז הוא אמר שהוא צריך להחזיר את הציוד למעלה. ואז עוד מתקפה נועזת, "תרצה אולי לשתות בירה איתי?" שאלתי בעוז. להפתעתי הרבה, הוא הסכים. חיכיתי חמש דקות בלובי של המלון, ואז הצגתי בפניו את הבעיה. אין לי את הצמיד של הפסטיבל. התגנבתי במיוחד בשביל לראות אותו, כי אף אמן אחר לא עניין אותי. "אתה חכם!" הוא שיבח אותי. אילו היה לי זנב, הייתי מקשקש בו. ספנסר קרוג קרא לי חכם. אז כשהגענו לשומר של המועדון הוא הציג אותי בתור בן הדוד שלו מישראל, ואמר שממש חשוב לו לבלות איתי זמן. זה לא היה קל, אבל השומר ניאות בסוף, ונכנסתי בחזרה לפאב. וכך חלקתי בירה עם ספנסר ועם חברי הלהקה שלו, השגתי חתימה שלהם, והוא אפילו גילה לי מה הפרויקט הבא שלו. לצערי המצלמה שלי מתה אז אין לי יותר מדי הוכחות שהאירוע אכן התקיים, חוץ מהפוסטר החתום והצילום הנבוב הזה:
The Dears - Blood
עוד להקה שהמוזיקה שלה חמקה מהאוזניים שלי בשנת 2011 והגעתי אליה באיחור השנה היא The Dears. השיר הזה, שהוא השיר השני הכי טוב עם השם הזה (כשהראשון הוא של המזרח התיכון, כמובן), בא לי משום מקום אבל בהחלט הולך למקומות. אל תירתעו מאורך הרצועה, השיר עצמו משהו כמו 5 דקות.
The Vaccines
נחזור ללהיות עדכניים. אז שנה שעברה ההו-הה סביב ה"חיסונים", אז לא ממש ידעתי למה לצפות. אבל השירים האלו, שמתבכיינים על חיים מבוזבזים וחוסר-נוחת בעור של עצמך התלבש לי יופי על משבר רבע החיים שפקד אותי קשות בשנתיים האחרונות. נכון, הם לא שרים שירים עמוקים במיוחד, אבל הם יודעים איפה לשים את המילים שלהם, ואיך להתאים את המוזיקה שלהם לזה. מה עוד צריך לבקש מאמן רוק-פופ?
והנה עוד שיר, שהקליפ שלו מתחיל עם קטע מהשיר ההוא שכולם דיברו עליו והיה ברדיו מלא.
The Divine Fits
אז "מצעד הזאבים" התפרקו להם, אבל למזלנו הבחורים הקנדיים נשארו פעילים מוזיקלית. (ומינית? אני מקווה שמינית. קשה, בלי להיות פעיל מינית. טיהי. "קשה".) אז דן באוקנר (ג'ורג'י הזקן ייקח את השם שלו) חבר לבריט דניאל מ"כפית" (העברות הזה של שמות ממש מתסכל, נכון? Spoon. קוראים אותם Spoon.) ויחד הם יצרו את האלבום המצויין הזה. השיר שהכי נחרש בסמסונג גלקסי אס 1 המיושן שלי היה הקאוור המצמרר (טיהי.) לשיר של ניק קייב. עשו את זה פי מאה יותר טוב מענבל פרלמוטר ופמלייתה. (טו סון?)
The Dodos
להקה שאני כל הזמן מגלה מחדש כמה שהיא אדירה זה "דה דודוז". הנה למה.
Godspeed You! Black Emperor
השנה הייתה שנה של גילוי מחדש של הלהקה המצויינת הזאת, ולמזלי זה אפילו עשה אותי עדכני כי הם הוציאו אלבום חדש ומצויין השנה. צריך הרבה סבלנות בשביל החארות האנטי-ציוניים האלו, אבל האמינו לי שזה שווה את זה.
וקצת קלאסיקה גודספידית (חסרי הסבלנות יכולים לקפוץ כאן ל2:30 ו12:00):
Ólafur Arnalds
טוב, אז למרות שנסעתי לאיסלנד בשביל הלימודים והסאגות ופחות בשביל המוזיקה קצת קשה להיות אדיש למה שקורה כאן מוזיקלית.
ובכל זאת, הצלחתי.
לא, בחיי, הייתי רק בשתי הופעות השנה, כשאחת מהן של סיגור-רוס והשנייה של מונפייס (אגיע אליו בהמשך) שהוא בכלל קנדי. אז למרות שזה הישג, איכשהו הצליחו לדחוף לי את החרא המצויין הזה לאוזן. תשמעו אותו, אני בטוח שתאהבו.
Mumford & Sons
איזה אלבום. איזו שירים אדירים. פיצ'פורק התלוננו על האלבום הקודם שהוא נשמע כמו פולק ממוסחר ונוסחאתי. ואני שואל: למי אכפת? אם הנוסחה עובדת, למה להתווכח? אנשים יכולים לשמוע פופ נוסחאתי, ראפ נוסחאתי ורוק נוסחאתי, אז למה לא פולק? השירים האלו נוגעים לי במקומות אסורים, ממש כאילו הייתי תיכוניסטית אמריקאית הרפתקנית. אני בעד.
The National
אילולא רדיוהד, הייתי אומר שזאת הלהקה האהובה עליי. כל כך הרבה רגש במוזיקה, במילים. לפעמים אני מקשיב לנאשיונל ומבין למה אני חי. אני לא מגזים, הלהקה הזאת מצליחה לשים אותי במקום בטוח כל פעם שאני על קרקע לא יציבה, מזכירה לי שיש יופי וטוהר בעולם, שיש אנושיות, שלא הכל מזוייף. השנה זה היה חשוב לי במיוחד, ובייחוד השורה המעודדת הזאת ב"Slow Show" -
You know I dreamed about you, for 29 years before I saw you.
יש תקווה.
למי שאין תקווה אבל עדיין לא יודעים את זה זה הלניסטרז. כי הם הרעים, ואני רוצה להאמין שאפילו בעולם נורא ואכזרי כמו זה של "שיר של קרח ואש" הרשע יובס. כמה אירוני, אם כך, לקחת את הלהקה שמייצגת עבורי את כל מה שטוב וטהור בעולם הזה, ולתת להם להלחין את שיר הנקמה האולטימטיבי של הלניסטרז. שיר שמלא בכל כך הרבה דם וכאב שקשה לא לבכות כשחושבים על כל מה שהוא הוביל אליו. אבל הי, אתם בכלל צופים בסדרה ולא קראתם את הספרים, אז אין לכם מושג על מה אני מדבר. חכו לסוף עונה 3. (:
The Antlers
להקה שדווקא לא התעלמתי ממנה שנה שעברה היא דה אנטלרז והאלבום המצויין שהם הוציאו. אבל מה, התעלמתי מכל מה שהם עשו קודם, כי האלבום הקודם שלהם ביאס לי את התחת ובכלל לא ידעתי שהיה אלבום לפני. אבל אז חבר שלח לי קישור, ואז ידידה הציפה את הפייסבוק בקישורים, והפסקתי להתעלם. אין עוד להקה אחת בעולם שתגרום לך ללכת ברחובות ריקיאוויק ולרצות להתאבד. אין.
סיגור-רוס
כן. כתבתי את זה בעברית. מה תעשו לי? תקראו למשטרה האיסלנדית? יש להם רק שני שוטרים והם עסוקים בלהילחם בפיראטים אלג'יראיים. בכל מקרה, השנה הייתי סוף סוף בהופעה של אחת הלהקות האהובות עליי. באיסלנד. לצערי, זה היה בתוך אולם ולא תחת כיפת השמיים עם אורות הצפון. אבל זה הכי קרוב לזה שיכולתי להגיע. מאז שאני בן 16 בערך כשקוואמי השמיע את סוגריים/ללא-שם ברדיו ידעתי שאני רוצה להיות בהופעה של סיגור-רוס כשאהיה גדול. במשך איזה חצי שנה כל לילה הלכתי לישון לצלילי האלבומים שלהם, עם אוזניות כאלו שסוגרות את האוזניים ומשגרות אותך לעולם אחר. איפה עידן האמ.פי.3 ואיפה אנחנו היום, אה, סבאל'ה? אז תדמיינו את זה, רק אדיר יותר:
ספנסר קרוג
אני תמיד אזכור את 2012 בתור השנה שבה פגשתי את ספנסר קרוג ושתיתי בירה איתו. ספנסר קרוג, למקרה שאתם לא יודעים, הוא אחד מהסולנים של וולף פרייד, סוון לייק, סאנסט ראבדאון והוא גם ניגן באיזושהי להקה שאף פעם לא ממש הקשבתי לה, אבל אתם מוזמנים. אה, כן, וגם בחרא הזה. ספנסר קרוג היה הדבר הקבוע היחיד שליווה אותי בשלוש השנים האחרונות, מאז שירון השמיע את Silver Moons בספיישל סיכום 2009 של "הכוס השבועית" שאני התעצלתי להכין.
אז למרות שהכרתי את ספנסר קרוג מכל זוויותיו, הוא עדיין הצליח להפתיע אותי עם אלבום שלו שתמיד התעלמתי ממנו, קרי Shut Up I'm Dreaming. השיר המצויין הזה, למשל, זיעזע את עולמי:
אבל, כפי שציינתי, השיא היה ההופעה. בשליש הראשון של השנה ספנסר היקר הוציא אלבום במסגרת הלהקה הנוכחית שלו, שהיא למעשה פרוייקט סולו, מונפייס, ומגובה בלהקה פינית הזויה שמנגנת פרוג רוק אינסטרומנטלי בזמנה הפנוי. התוצאה, בשמיעה ראשונית, הייתה מאכזבת. מילים פשוטות, מוזיקה שנוטה לעבר שנות השמונים הרבה יותר מאשר לעבר השמיימי, וסאונד מונוטוני יחסית. או כך חשבתי. שמיעה, ועוד שמיעה, והאלבום התחיל להתחבב עליי, למרות שהוא עדיין לא היה אפילו מתקרב ללהיות טוב כמו משהו אחר שהוא עשה בעיניי באותו שלב. ואז החלטתי שאני טס לאיסלנד. וכשגיליתי שמונפייס מנגנים בפסטיבל שנמכרו אליו כל הכרטיסים, אמרתי "על הזין שלי. אני רואה את ספנסר קרוג לייב, ויהי מה". אם להתוודות, בהתחלה אפילו היססתי אם זה באמת כל כך שווה את זה. בכל זאת, זה לא וולף פרייד, זה לא סאנסט ראבדאון, זה לא סוון לייק. כולה מונפייס וסיני, והאלבום הבינוני שלהם. כשהגיעה יום ההופעה, גררתי את עצמי בארבע אחה"צ (ההופעה עצמה הייתה בחצות) לאזור הפאבים של ריקיאוויק, מפחד שלא ייתנו לי להיכנס לפאב שבו הלהקה מנגנת כי אין לי צמיד. להפעתי הרבה, במקום עצמו לא הייתה שמירה ולא כלום. למעשה, המקום היה ריק מאדם. בהתחלה גיליתי צעירות ושאלתי אם אפשר לשבת שם עד ההופעה, והבחור הנבוך שהיה אמור לנהל את העניינים אמר שאין לו מושג. אז יצאתי. ואז קלטתי שאני מטומטם, חזרתי, קניתי לעצמי בירה, והתיישבתי שם על הספה על ספר, מנסה להיראות כאילו אני שייך למקום. הטכניקה עבדה, וכל הערב אף אחד לא בדק לי את הצמיד או שאל אותי "ילד, למי אתה שייך?" איך שנכנסתי לפאב בפעם השנייה, להקה עם סינטיסייזרים וגיטרות חשמליות עשתה סאונד צ'ק. לקחו לי כמה רגעים. פאק. הלא זה ספנסר קרוג בכבודו ובעצמו! אז עמדתי שם עם בירה ומנסה להיראות אדיש, וגם ניסיתי להגניב צילום עם הטלפון הנייד המחורבן שלי.
אחרי שספנסר וחבר מרעיו ירדו מהסאונד צ'ק נאלצתי לבלות שלוש שעות של שקט ואז 4 שעות של מוזיקה בינונית (למרות שטילבורי דווקא היו נחמדים). אילולא דיוויד מיטשל ואטלס העננים שלו, אני לא יודע איך הייתי שורד עם שפיותי בידי. שתי הופעות לפני מונפייס החלטתי לעמוד, כדי שכשההופעה תתחיל יהיה לי מקום נורמאלי לעמוד בו. שתי בחורות צרפתיות נאות למראה וצעירות מכדי להיות חוקיות דיברו לאורך כל ההופעה. רציתי להחטיף להן מכה, לצעוק עליהן, לשאול אותן למי הן שייכות, לחנך אותן. תכננתי בראשי איך רגע לפני שספנסר עולה, אני מביט אליהן במבט מאיים ואומר להן שאין נקמה כנקמת היהודי ושעדיין לא סלחתי להן על משטר וישי. למזלי העניינים הסתדרו מעצמם, ואיך שההופעה התחילה הנערות הסתלקו להן והתחלפו בזוג אמריקאים חביבים מדרום קרוליינה שהבחורה הייתה המעריצה מספר 1 של ספנסר קרוג, ושנסעו לאיסלנד במיוחד בשביל לראות את ספנסר קרוג בפסטיבל. (מי נוסע במיוחד לאיסלנד בשביל לראות הופעה של 45 דקות, אני שואל?) איך שספנסר עלה, איבדתי את עשתונותיי. זה היה אדיר, זה היה מבריק, זה היה מרגש. בחיים לא ראיתי מישהו שאוהב כל כך את המוזיקה שלו. כל שיר נטען במשמעות חדשה ופתאום הבנתי את היופי שטמון בכל אחד מהם. ועכשיו כשאני שומע את גרסת האולפן, למרות שהיא לא משתווה לגרסה של ההופעה החיה, פתאום אני מבין כמה השיר מושלם. כמה הסאונד מושקע, מוקפד. איך לא ראיתי את זה קודם?
הנה, למשל, שיר שהיה אדיר לפני ההופעה, אבל אחרי ההופעה הפך לאלוהי:
או זה, שפשוט נפתח בפניי לחלוטין לאחר החוויה:
ההופעה הייתה 45 דקות ובסופה ספנסר התנצל על שהיה כל כך קצר ושהנהלת הפסטיבל מכריחים אותם לרדת. התבאסתי קצת, אבל לא יותר מדי. ב-45 דקות קיבלתי משהו שלא קיבלתי כבר הרבה זמן - אמן שבאמת באמת אכפת לו מהמוזיקה שלו, שמרגיש אותה מהבפנוכו שלו. איך שהמופע הסתיים צרחתי לספנסר "אפשר את האטב שלך?" הוא לא שמע אז הוא התקרב אליי. שאלתי שוב, מנסה לא להתעלף מזה שהאליל שלי מדבר ישירות אליי: "אפשר את אטב הגיטרה שלך?" הוא חשב שנייה, אמר "בטח", ושלף אותו מהכיס האחורי שלו. אלוקים שבפאקינג שמיים, חשבתי לעצמי. יש לי את אטב הגיטרה של ספנסר פאקינג קרוג.
אז ירדתי לפאב שבמרתף לשתות בירה עם האמריקאים ואולי לתפוס איזה צילום עם ספנסר. חיכיתי, חיכיתי וחיכיתי, אבל כבר נהיה מאוחר והבירות התחילו לעשות את שלהן על מוחי, אז החלטתי להסתלק משם לעבר הקור האיסלנדי. איך שאני יוצא מהפאב אני רואה שהבידוק מבחוץ מאוד מוקפד, עם כמה בחורות עם חצאית קצרה מתחננות בפני השומר עם המבט הקשוח להכניס אותן, ללא הועיל. כמה קפקאי עבורן, חשבתי לעצמי והמשכתי הלאה. פתאום אני רואה מישהו מתהלך לו עם ציוד מוזיקלי, עם שיער ארוך ושנראה דומה באופן מחשיד לספנסר. בהתחלה חשבתי לעצמי, "נה, זה לא הוא. וגם אם זה הוא, מסכן, בדיוק אחרי הופעה, מה, אני אלך ואטריח אותו לשיחה, מי אני בכלל, מי אני בכלל, סתם אפס, אף אחד לא אוהב אותי, אני כלום, אני תמיד אהיה כלום, למה אני בכלל באיסלנד, החיים שלי לא שווים תחת, אני רוצה למות. למישהו יש סכין? תביאו לי סכין. לעזאזל, אני לא יכול לחתוך. אולי יש כדורי שינה? או שאני פשוט אפקיר את גופי לקור האיסלנדי?" (כפי שאתם מבינים, בדיוק הקשבתי לדה אנטלרז באותו הרגע) אבל אז התפכחתי ואמרתי "אללה הוא עכבר!" והסתערתי לעברו. הוא בדיוק נכנס לבית המלון עם חברתו הג'ינג'ית החמודה, ואני קראתי לעברו "ספנסר?" הוא התעלם. "ספנסר?!" קראתי שוב. הוא הסתובב, ניגשתי והצגתי את עצמי. אני יואב, מישראל, אני כל כך אוהב אותך, אפשר חיבוק? ואז חיבקתי אותו. שוחחנו קצרות, איזה חמש דקות, ואז הוא אמר שהוא צריך להחזיר את הציוד למעלה. ואז עוד מתקפה נועזת, "תרצה אולי לשתות בירה איתי?" שאלתי בעוז. להפתעתי הרבה, הוא הסכים. חיכיתי חמש דקות בלובי של המלון, ואז הצגתי בפניו את הבעיה. אין לי את הצמיד של הפסטיבל. התגנבתי במיוחד בשביל לראות אותו, כי אף אמן אחר לא עניין אותי. "אתה חכם!" הוא שיבח אותי. אילו היה לי זנב, הייתי מקשקש בו. ספנסר קרוג קרא לי חכם. אז כשהגענו לשומר של המועדון הוא הציג אותי בתור בן הדוד שלו מישראל, ואמר שממש חשוב לו לבלות איתי זמן. זה לא היה קל, אבל השומר ניאות בסוף, ונכנסתי בחזרה לפאב. וכך חלקתי בירה עם ספנסר ועם חברי הלהקה שלו, השגתי חתימה שלהם, והוא אפילו גילה לי מה הפרויקט הבא שלו. לצערי המצלמה שלי מתה אז אין לי יותר מדי הוכחות שהאירוע אכן התקיים, חוץ מהפוסטר החתום והצילום הנבוב הזה:
ובכך סיימתי את סיכום השנה המוזיקלית שלי. אני מקווה שנהניתם, אני נהניתי, ואני מקווה שהשותף האמריקאי שלי טעה ושאשכרה הקלקתם על חלק מהשירים. בכל זאת, הם כאן בשבילכם.
אה, כן. ושחר שידורסקי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה