הוא ניגב מהמצח שלו עוד טיפת זיעה חמוצה מדיאטה של יוגורט וטונה, ושלח
בתנור שלו מבט מאשים.
הוא לא אהב את התנור הזה, תנור שמפמפם ומפמפם מים רותחים מאיזה חור
באדמה, התנור הזה הזכיר לו שכל רגע משהו, הוא לא ידע מה, יכול פתאום להישבר,
להיפתח, לפעור פה רותח ולבלוע אותו, לאכול אותו בתוך שנייה, אבל שנייה כואבת,
שנייה שתימשך נצח, שנייה שתהיה ארוכה יותר מכל החיים הארורים שלו.
הוא לא ידע אם הוא שמח או עצוב יותר באותם רגעים, שהוא לא למד קצת
גיאולוגיה. שמח כי הוא לא יודע את כל הדברים הנוראיים שמחכים למטה, רוחשים,
לוחשים, זורמים בחום ובלבה ומחכים לרגע הנכון לצאת החוצה ולמצוא אותו. עצוב כי הוא חשב שלפחות ככה יש תכלית להכול, מאחורי
התופת יש תכלית, יש הסבר, נדידת יבשות, גבולות פתיחה, כוחות מושכים, כוחות דוחפים,
כדי שכשהאש תבוא, יהיה לו משהו להיאחז בו תוך כדי שהוא נצרב. "כן, כואב לי
עכשיו," הוא יוכל להגיד לעצמו, אם יצליח להגות מחשבות כשכל שריר, וריד וקרום
שלו עולים באש, "כואב לי עכשיו, אבל לפחות ככה היבשות יכולות להגיע לאן שהן
צריכות להגיע. לפחות ככה הכוחות הגואשים של כדור הארץ מוצאים פורקן, ההקרבה שלי
היא למען הטוב, למען הכלל, אני אחד עם העולם."
הוא היה אומר את זה לעצמו אבל לא מאמין בזה כי לעולם אין רצון או
מניעים, וכמו שהאש פתחה את פיה תחתיו היא הייתה יכולה לפתוח את פיה מאה מטר ממנו
ולאכול את האוטו של בעלת הבית הארורה שלו עם האצבעות העקומות שלה שהזכירו לו
אצבעות של מכשפה אבל גם את סבתא שלו.
הוא הסתכל מחוץ לחלון. עשר וחצי בליל והשמש מאירה כאילו חמש בצהריים,
אבל חמש בצהריים איפה? כי עכשיו יש אור של עשר וחצי כמו עשר וחצי, כי עכשיו עשר
וחצי. המחשבות סחררו אותו, ואילולא ישב הוא היה חייב לשבת.
הוא חשב לצאת, אולי כדאי לצאת, לנשום קצת, להכניס קצת אוויר נקי
לריאות, אבל אז הוא חשב על הגופרית, הוא נזכר בריח של הגופרית שמכה את האף שלו
כשהוא יוצא החוצה בימים קיציים שכאלו והתמלא גועל, והוא היה הולך לדחוף אצבע ולהקיא
מיד אם השותף שלו לא היה עכשיו בשירותים, כבר חצי שעה בשירותים, מחרבן, מאונן,
אולי שניהם, אולי פשוט קורא איזה כתבה בדר שפיגל בסמארטפון שלו ואין לו כוח לנגב
את הישבן לפני שהוא מסיים כי אז הוא לא יקרא את הסוף של הכתבה, והרי תמיד צריכים
לקרוא הכול עד הסוף, הגרמנים האלו. ואז הוא חשב כמה הוא שמח כשהוא שמע שיהיה לו
שותף גרמני, נוכל לגשר על הפערים, הוא חשב, אני אוכל להוכיח לאמא שלי שהאשמה לא
נודדת מדור לדור, אבל ברגע שהוא ראה את הפרצוף העגלגל של הגרמני הזה, הפרצוף הדל
והמשעמם הוא פשוט רצה לתת לו אגרוף, אז במקום הוא נתן לו יד, לחץ אותה, אמר את
שמו, יוני, לגרמני קראו יורג, והגרמני לא ניסה לפתח שיחה, הוא העדיף לבלות את הזמן
הפנוי שלו בשירותים לאונן. פעם אחת הוא שאל אותו לאיפה כל נייר הטאולט הולך, ויורג
פשוט הסתכל עליו במבט ריק ואז חזר לחדר שלו ושמע מטאל רועש וצורם ומכאיב ויחד עם
החום מהתנור זה היה בלתי-נסבל אבל יוני חשב שאסור לו להגיד לו משהו על המוזיקה, מוזיקה
זה האושר של בני-אדם, זה מה שמחבר אותנו לעצמנו, מי אני שאקח לו את זה, מי אני
שאגיד לו לשים אוזניות? בכלל, אז הוא יגיד בטח לחברים שלו בסקייפ שהיהודון מנסה
למרר לו את החיים בגלל משהו בגלל משהו שקרה לפני שבעים שנה ומי הוא חושב שהוא וחבל
שלא הרגנו את כולם כשהייתה הזדמנות ואז הייתי יכול לשמוע את המוזיקה הנאצית שלי
בשקט.
הוא הרגיש יותר טוב כשהתעורר, זה האור שעושה לו את זה, הוא ידע, זה
האור שגורם לו לחשוב את כל המחשבות הזבל האלו. ככה קרא לזה הפסיכולוג שלו יובל.
יובל היה ב-669, אנשים שהיו ב-669 בדרך-כלל משדרים תחושה כזאת, כבוד כזה, בא לך
לעמוד דום כשאתה רואה אותם, אפילו אם זה באמצע הפגישה, פתאום בא לך לעמוד דום,
להראות להם כבוד, אבל גם זה, בעצם, מחשבה זבל. איזה מחשבות לא מחשבות זבל, הוא רצה
לשאול אותו, אבל הוא לא הספיק כי עד שהוא חשב על השאלה הזאת כבר עברו חמש שנים,
ויואל, הפסיכולוג החדש שלו, שלא האמין שיש דבר כזה מחשבות זבל, אמר שחשוב לא
להסתכל לעבר ולהמשיך הלאה, שזו גישה די מצחיקה בשביל פסיכולוג, אם חושבים על זה.
אז הוא המשיך הלאה והוא הסתכל על התנור הזה, ומהשירותים שצמודים לחדר
שלו בקעו קולות מאמץ לא-ברורים, שוב יורג מחרבן, או מאונן, הוא עושה את אותן
הקולות כשהוא מחרבן ומאונן. ואז הוא הבין איזה לא הוגן הוא כלפי יורג, מדובר
בבנאדם רגיש ללקטוז שמכור לאוננות וכנראה מתבייש לעשות את זה בחדר שלו, באותו החדר
עם המחשב שלו, איפה שהוא מדבר בסקייפ עם המשפחה שלו, כנראה שהוא מתבייש מהמשפחה
שלו על זה שהוא מאונן כל הזמן. הוא, יוני, לא התבייש כמו יורג, הוא ידע ליצור את
ההפרדה בין הסקייפ לשאר המחשבה, פעם אחת הוא אפילו ניסה לעשות סקס דרך הסקייפ עם
מישהי שהוא יצא איתה פעם אבל אז אבא שלה נכנס לחדר שלה כי היא גרה בבית של ההורים
שלה עדיין כי למי יש כסף לחיות במדינה הזאת, ובעצם על איזו מדינה הוא חושב?
הוא הלך לאוניברסיטה, הוא גר קרוב לאוניברסיטה, זה דבר אחד טוב בלגור
עם יורג המאונן. הוא התיישב בכיתה וזה היה רק השבוע השני ללימודים ועדיין לא היו
לו חברים, אבל הוא הבטיח לעצמו שעד השבוע הבא, אם לא זה שאחריו, הוא כבר יידע את
השם של לפחות שני אנשים שיושבים איתו בשיעור, אבל לא היום, היום הוא צריך להתרכז,
כי כולם מדברים באנגלית מהירה כאילו הם דמויות ב"בנות גילמור" או
"הבית הלבן" והוא מנסה להגיד משהו אבל הוא מדבר לאט אז הם ממשיכים הלאה,
והוא מסתכל בתקווה לעבר ההונגרי הקירח, אבל ההונגרי הקירח מסתכל עליו בכעס, אז הוא
מסתכל מהר הצידה, אבל להסתכל הצידה זה לא תמיד מהלך חכם כמו שעושים ממנו, כי פתאום
הבחורה המתולתלת שהוא תפס את עצמו בוהה בה מדי פעם קולטת את העיניים שלו ובטח
חושבת שהוא בוהה בה שוב, למרות שהוא הבטיח לעצמו שהוא לא יבהה בה יותר היום כי
מספיק זה מספיק ולא צריך לחרבן הכול עם רושם ראשוני גרוע ולהבריח אנשים לפני שיוצא
להם להכיר את האני האמיתי שלך שיעשה את העבודה הזאת בשבילך.
פה, או שם, איך שלא תרצו לקרוא לזה, דווקא אמרו עליו תמיד שהוא בחור
סימפטי, משעשע, עם חוש-הומור מוזר וחרדת-מוות, אבל מי, בעצם, לא חרד מהמוות? רק
שאצלו זה היה כל-כך חי, החרדה, שאנשים ראו לנכון לציין את זה לגביו. ובכל זאת, הרי
לכולנו יש פגמים, ורוב האנשים סך הכול סימפטו אותו, ככה שהתפנית הלא צפויה הזאת,
מן המתגודד למתבודד, הייתה מכה את כולם כהפתעה אילו היו מודעים אליה, אבל, תודה
לאל, הם לא היו מודעים אליה ולכן פרט שהיה אולי יוצר אצלם חוסר-נעימות מסוימת למשך
דקה, או שתיים, אם הם אנשים אמפטיים במיוחד, נחסך מהם. הוא בעצמו לא הבין מה עובר
עליו, זה לא האנגלית שלו, היא אולי לא מושלמת אבל הוא בהחלט יכול היה לתקשר איתה,
פעם הוא נסע ברכבת בברצלונה וזוג אמריקאיים חשב שהוא אמריקאי והוא צחק כל-כך שהם
לא האמינו לו כשהוא אמר שהוא לא אמריקאי, ובסוף אפילו היה לא נעים והוא היה צריך
לשלוף דרכון, ואז כבר השיחה התחרבנה אז הוא חזר לקרוא את הספר שלו והרגיש חרא עם
עצמו שבכלל התחיל לדבר עם זרים כי מה אם במקום אמריקאיים הם היו זוג איראנים והם
היו אוספים עליו פרטים ואז מגיעים אליו למלון בלילה ואומרים איזה משפט נדוש כמו
"זה בשביל מדעני הגרעין שלנו", או "האייתולה חמינאי מוסר לך
ד"ש" ואז חונקים אותו עם שרשרת תפילה? בקיצור, הוא הבין מאז שכדאי לו
להיזהר עם האנגלית, כי אסור לבלבל אנשים, אנשים לא אוהבים להתבלבל, ואז אם אתה זה
שמבלבל אותם אתה שוב עושה חרא רושם ראשוני, וגו'.
מה שהוא באמת רצה זה לדבר עם המתולתלת הזאת, כי הוא אהב מתולתלות, אבל
אז פתאום הוא התחיל לפחד, כי מה אם היא ספרדייה, או גרוע מזה צרפתייה, הוא לא יבין
מילה ממה שהיא אומרת כי אין לו אוזן טובה למבטאים באנגלית, ואז הוא סתם יביך אותה,
וחוץ מזה, על מה הוא ידבר עם בחורה מצרפת, היא אפילו לא תבין את הבדיחה שלו על
נשיא צרפת-הולנד. כל המחשבות על הבחורה המתולתלת גרמו לו להסתכל עליה שוב ועכשיו הוא
באמת עבר את הגבול והוא ראה בבירור שכל המבטים האלו לא מוצאים חן בעיניה, ואפילו
אם הם מצאו חן בעיניה בהתחלה אז כבר נמאס לה מהן כי אני לא רוצה להיות סקסיסט או
משהו אבל ברור שלבחורות נמאס כבר מבחורים שמסתכלים ומסתכלים ולא עושים כלום ואני
לא אומר שבחורות לא יכולות או אמורות לעשות את הצעד הראשון אבל ייקח זמן עד
שהתפישה הזאת תחלחל למרבית האוכלוסייה, וחוץ מזה, אפילו אם היינו עשרים שנה בעתיד
שיוויוני יותר, הרי בחור מסתכל ומסתכל צריך לעמוד מאחורי המילים שלו, ולא התכוונתי
לעשות כאן בדיחה גסה.
יואב תירוש,
Aragata, 26/05/2014
